לסבתא היקרה,

כבר הרבה שבחים ותודות נאמרו עלייך ולך, לשמחתנו הרבה גם בפנייך, אבל היה משהו בימייך האחרונים שרק הדגיש את כל אלה.

במשך ארבע יממות נפרדת מאתנו ומחייך באופן שקשה לדמיין נכון ומתאים לך יותר. בביתך-מבצרך, על מיטתך, החלטת ביום שישי בבוקר בהכרה צלולה שדי לך – אינך רוצה תרופות, אינך רוצה אוכל ומשלב מסוים גם לא חמצן. והכול נעשה לרצונך.

וכבר בשעות הבוקר עשתה לה השמועה כנפיים ומהצהריים כבר התמלא הבית בבני משפחה, נכנסים בזה אחר זה, נפרדים, אוחזים בידך. ומתוך דמדומי הסוף פקחת מדי פעם בפעם את עינייך ובשארית כוחך אמרת משפטים קצרים, ספורים, שכמו מהדהדים בהם חיים שלמים.

"את הרבה זמן פה. אכלת משהו?" את ממלמלת, ובמוחי עוברות אלפי הארוחות שאכלתי כאן – מרק, עוף ותפוחי אדמה בתנור, לחם מטוגן, מציות; "אכלתי, הכול בסדר סבתא". חזרה לשקט. ילדים ונכדים אוחזים בידייך משמאל ומימין. "מצטערת שאני לא כל כך חברותית", את לוחשת. "זה בסדר סבתא", הדמעות חונקות. משחקי קלפים אל תוך הלילה, שיחות נפש, צחוקים, סוף שבוע נכדים, ארוחת נכדות, שיחות פילוסופיות, שיחות סתם, תחקירים קלים, תחקירים מעמיקים, משחקים עם הנינים, סולמות וחבלים, ארוחות במסעדות, סרטים… היה כל כך הרבה fun, מותר לך לנוח. שוב שקט, מישהו מתיישב על הכורסה, נכדה אחרת אוחזת בידך. "עם מי הילדים?" את שואלת בלחש. "בבית, עם אבא שלהם". אני תיכוניסטית בת שש עשרה – איפה אמא? מתי היא תחזור? לאן את הולכת? מה תעשו? מתי תחזרי? שורקה, תעזבי אותה, את שואלת המון שאלות. מה יש? אני רק מתעניינת, לכם אין מושג על שום דבר…, שקט, את מוגבהת על כרים, נשימותייך כבדות. "אתם לא רוצים אולי להדליק טלוויזיה?" – "זה בסדר, סבתא". אני בת עשר, המון דודים ונכדים על המיטה מביטים בטלוויזיה, חדשות, על אדונים ומשרתים, סיבה למסיבה, אישה יפה; ילדיי בני עשר, צופים בטלוויזיה מאותה מיטה. לייזה מיטיבה את השמיכה. הדלת נפתחת, ראש מציץ. נכדה קמה, נכד מתיישב, אוחז בידך. את נעה באי נוחות. רוצה לשבת. "את רוצה לשתות משהו? "אשתה תה" – אני בת עשרים וחמש. מכינה לסבתא תה חזק עם קצת חלב, ופורסת עוגה – עוגת הגבינה, עוגת הקינמון, עוגות של טיבי – הביאי פרוסות אחדות…; שוב שקט. מישהו קם ויוצא, הדלת נסגרת. אי נחת, תנועה. ידך חסרת מנוחה. אולי כדאי להחזיק לה את היד? לא, תסתכלי, היא מנגנת. ידך נעה הלוך ושוב – אקורדים, סולמות. מוצרט, שומן, פסנתר כנף, רסיטל, קונצרט, היום עוד לא ניגנתי, תלמידים ובחינות, וסבתא, אפשר שיעור נגינה?…. שוב שקט. הדלת נפתחת, קרובת משפחה נכנסת, "באת להיפרד ממני?", כן דודה. אני ילדה. הבית מלא משפחה, קרובים מדרום אפריקה, אנגלית, דודים ודודות אלגנטים בתסרוקות מהודרות, חברים וידידים, מכרים. באנה בנות, היום יגיעו אורחים, תעזורנה לי לסדר את הגזוזטרה. שקט. בני משפחה אוחזים בידייך מימין ומשמאל. "מה שלום הילדים?" "הם בסדר גמור". אני צעירה. איך העניינים? יש מישהו? את תלמידה טובה? חבל שאת לא בבית ספר ריאלי… בשבת אבוא לתל אביב, לעזור קצת עם הארונות. שנסדר קצת גם אצלך? שוב שקט, היושבים על יד המיטה מתחלפים, מתלחשים. נכדים נכנסים, המון אנשים בבית, משפחה ענקית, הבית כמו מעצמו מארח את כולם, המרפסת מלאה. את מתעוררת. "קחו את כרטיס האשראי שלי מהארנק ותלכו לסופר לקנות אוכל". "בסדר אמא". את ערנית יותר. "עכשיו תשירו לי משהו", את מבקשת. אחד הנכדים מציע את שיר יום ההולדת. "אז שכל הנכדים יבואו". הנכדים נאספים ושרים את השיר שנכתב ליום הולדתך התשעים. את מאושרת. המון נכדים ונינים, עם כל אחד קשר ייחודי משלו, דרך משלו להסתכל בעיניים, זיכרון אישי משלו, תקשורת משלו. כל אחד יחיד ומיוחד בשבילך, בדרכו. "את רוצה שנעשה קידוש אצלך בחדר?" קידוש ערב חג המוני בחדרך. אני נערה. סדרי פסח ענקיים בבית, סבא לני בראש השולחן, שינה על מזרנים, המון אנשים לארוחת בוקר, יום כיפור בחיפה, הכנות לקבלת הפנים… "אמא, את רוצה להגיד משהו?" "כן. אתם כל כך טובים, ותשמרו על עצמכם ותישארו תמיד ביחד ושלא יהיו חילוקי דעות". "בסדר נשתדל", "שלא יהיו חילוקי דעות", "בסדר אמא, לא יהיו שום חילוקי דעות…" שוב שקט, התעייפת. היה מרגש. הנשימות שקטות. את פוקחת את עינייך. "מה כתוב בעיתון?" "עוד לא כתבנו סבתא", "מה את רוצה שנכתוב?" "תחליטו אתם". שקט. הלב נצבט. הגעגועים מציפים.

"תשמרו על עצמכם, תשמרי על הילדים", נשמור סבתא, נשמור.

נוחי על משכבך בשלום. יהי זכרך ברוך.

קרן