אמא שלושים למותה
אמא.
תמיד היית מתבדחת איתנו ואומרת " כשאני לא אהיה פה תעשו כך וכך" והיינו אומרים לך " מה זאת אומרת כשלא תהיי פה? לאן את הולכת ?" והיינו צוחקים יחד איתך.
חשבנו שאת אף פעם לא תלכי . חשבנו שיהיה לנו אותך תמיד.
אבל טעינו. ועכשיו עברו כבר 30 יום מאז שהלכת מאיתנו ואנחנו עדיין לא מאמינים.
אנחנו יודעים שזו דרכו של עולם. אנחנו מבינים שזה אמור להיות כך. אבל בכל זאת זה לא נתפס.
ההלוויה שלך היתה כמו שהיית רוצה שתהיה וגם כמו שאנחנו רצינו שתהיה. הרבה אנשים באו להפרד ממך – -, בני משפחה,תלמידים שלך, קולגות שלך, שכנים וחברים שלך ושלנו. דיברו עליך באהבה, בחום בהערכה ובגעגועים. ובימי השבעה הבית היה מלא אנשים – כמו שאת אהבת שיהיה. תמיד פתחת את דלתות הבית לאורחים. תמיד שמחת כשהבאנו את החברים שלנו הביתה.והנה כולם באו. רק את לא היית בבית. אבל הרוח שלך היתה בכל פינה. האווירה, הפשטות , החום והפתיחות שתמיד ידעת לתת היו בבית בכל פינה. רק את לא היית שם לארח את כולם ולנגן לנו.
ועכשיו אנחנו נשארנו עם הזכרונות הנהדרים ממך. זכרונות משותפים לכולנו וזכרונות פרטיים ואישיים של כל אחד מאיתנו.
עד גיל 95 היית שמחה לכל פעילות לכל תכנית – טיול, סרט, ארוחה במסעדה , נסיעה לארועים משפחתיים , רצית לראות כמה שיותר. כל הזמן רצית להתפתח – כלשונך.
נכון שלאחרונה הטיולים היו בעצם נסיעה במכונית ולא הליכה ברגל. ואת כל כך אהבת את הארץ ושמחת לשבת איתנו במכונית ולנסוע לראות. לא לפני הרבה זמן דני ואני באנו באחת השבתות ולקחנו אותך לטיול. נסענו לאכול צהריים בטבעון. היית מאושרת " לא הייתי בטבעון שנים " אמרת לנו "טבעון ממש נעשתה פריז " הכרזת בתמימות המקסימה שלך.
וממש לא מזמן קראת את הספר של ניר רצ'קובסקי , "בת אהובה "על מכתביה של מאדם דה סוונייה . מכתבים שלמדת בבית הספר התיכון. מאד התרגשת מהספר ורצית לדבר עם הסופר. היה לך חשוב להחליף איתו דברים על הסיפור ועל הספר. באחד הביקורים של קוקי ורוני סיפרת להם על הספר – קוקי מיד הרים טלפון והגיע לאבא של ניר שהיה בדיוק ליד בנו הסופר. ואת בגיל 95 ניהלת עם הסופר הצעיר שיחה ארוכה ומלאת ידע ועניין על הספר שלו.
רצית להיות שותפה בכל מה שאפשר. רצית לדעת ,להתעדכן לקחת חלק בכל דבר. לפני חדשים לא רבים כשדני ואירוס גמרו את השיפוץ ביקשת שיתנו לך לבוא לעזור להם. לשבת על כסא ולסדר את הספרים . עשית את זה ונהנית מכל רגע. גם הרגשת שאת עוזרת וגם היה לך מה להגיד על כל ספר שהורדת ממנו את האבק.
וכמובן גם שימשת כממליצה על תכניות טלביזיה. כל פעם היית מצלצלת אלי באמצע תכנית שהיית רואה, בערוץ הראשון בדרך כלל!
ואומרת לי תפתחי מהר את הטלביזיה יש תכנית על תיאטרון הבימה ,או על מוסיקה או יש סרט קלאסי שלא רצית שאחמיץ.
לפעמים היית צועקת ללייזהמהחדר שלך "לייזה בואי מהר " ולייזה היתה רצה אליך מבוהלת "סבתא מה קרה ? " "בואי תראי " היית אומרת לה " יש תכנית בישול בטלביזיה"!
והמוסיקה שהענקת לנו –הבית היה בית של מוסיקה. גדלנו שומעים את התלמידים שלך מנגנים ואותך מנגנת שופן, ןשומן ושוברט ובטהובן ומוצארט ועוד ועד. נטעת בנו אהבה גדולה למוסיקה ועכשיו כשאני שומעת מוסיקה אני חושבת רק עליך ורואה אותך יושבת ליד הפסנתר האהוב שלך מלמדת או מנגנת. עד לפני כמה חדשים היית מנגנת כל יום כשעה וחצי " ניגנתי " היית אומרת לי בטלפון " זה ממש מחייה אותי, אבל אני גם מאד מתעייפת " היית מתוודה לאחרונה. ןבאמת ,נאלצת כבר להסכים שבגיל 95 מותר לך להתעייף.
את אמנם רצית עוד וגם אנחנו רצינו עוד אבל כנראה שבאמת הגוף שלך כבר התעייף.
אז עכשיו נוחי לך בשקט , אמא יקרה ואהובה שלנו , עוד נמשיך לדבר עליך רבות ואף פעם לא נפסיק להתגעגע אליך ואל אבא.
ואני בטוחה שכל אחד מאיתנו ימשיך לספר לכם בליבו מה קורה פה כל יום.
נספר דבר בדבר כמו שהיית אוהבת.
כי הרי הכי הדאיג אותך תמיד איך ,אחרי שתלכי ,לא תדעי מה קורה עם כל אחד ואחד מאיתנו. אז את תדעי אמא. אנחנו נספר לך.
נוחי בשלום על משכבך אמא יקרה ומתוקה שלנו , נגני למלאכים את המוסיקה שכל כך הפלאת לנגן בעולמנו. ואנחנו לא נפסיק להקשיב לצלילייך כאן.
כרמל