3 אפריל 2013

ביום ראשון האחרון, ערב פסח שני, יום לפני יומה האחרון של אמא, היתה לנו שעת רצון.

אמא, שכבר היתה רתוקה למיטתה, ביקשה שיעזרו לה לשבת. ואז ביקשה שגיא, אחד ממספר נכדים מוסיקליים במיוחד שיש לה, ישיר לה. גיא שר לה את blowing in the wind של בוב דילן. ואז היא  ביקשה שכל הנכדים יבואו וישירו לה עוד.

הנכדים התאספו מיד מכל החדרים, כמו בשיר של עמיחי, והחליטו לשיר לה את Penny Lane  של לנון ומקרתני, בגרסא עברית שחיברנו לכבוד יום ההולדת ה 90 של אמא בשנת 2008.

השיר ,שרה ליין' הוא על אמא ועל האנשים הפשוטים שאותם היא פוגשת בשגרת יומה. בעל חנות מכשירי הכתיבה שמגיש לה בלי מלים את עתון הערב. נהג האוטובוס שמסיע אותה אל המרכז ויודע היכן לעצור לה. הקונדיטור ועוגת הגבינה האהובה עליה. החשמלאי שבא לעשות תיקון וכבר יודע איפה החוטים. הפקיד בבנק שמחייך כשהיא נכנסת. הטלפנים ב'עסקה טובה' שמתחרים מי יחייג אליה. וגם על בני המשפחה שבאים להתארח, בבית על ההר מעל הים.

הנכדים התחילו לשיר, וכולנו שמענו ונמשכנו אל החדר כמו פרפרים לאור. זה היה רגע מכושף שבו, כמו הרבה פעמים בחייה של אמא, אירוע רגיל במחיצתה הופך למשהו עם שאר רוח. הבאנאלי – נכדים וסבתא בחדר השינה – מתגלגל בפואטי. שארית היום מפיקה פתאום נשמה יתרה.

שיר הפרידה של הנכדים היה בלתי נשכח. 24 שעות לפני נשימתה האחרונה, בדמדומי חייה, בראה עבורנו אמא משהו נדיר: גשר תודעתי בהיר שיוביל אותה, ואותנו איתה, מן החיים הארעיים הללו אל שדות הנצח שמעבר.

הרגע הזה הגיע כמה ימים אחרי שאמא החליטה שהמסע שלה על פני האדמה הזו הגיע לסופו. היא ביקשה שלא לאכול יותר. הבהירה שהיא פוסקת לקחת את התרופות. היא הרחיקה מעל פניה את הצינור שתיגבר את נשימתה בחמצן. והיא הקפידה להיפרד.

ברגעים אינטימיים, עם כל אחד מאיתנו בנפרד, רגעים שכל אחד מאיתנו ינצור תמיד, היא אמרה מלים מפורשות:  'אנחנו נפרדים'. 'צריך להיפרד'. 'אני בסוף הדרך' ו'זה עצוב אבל זה נגמר'.

סיפרה שחלמה שהיא מתה, דיברה עם הנכדים על מודעת האבל. כמה פעמים, כשהתעוררה לרגע מהשינה שבה היתה נתונה רוב הזמן בימיה האחרונים, היא טרחה להודיע למי שהיה בחדר 'אני עוד בחיים' – הודעה שתמציתה היא מודעות חדה לקיומה של האלטרנטיבה.

בהתחלה זה היה לנו קשה. אבל בהמשך דוקא ההתנהלות המפורשת הזו של אמא, שנתמכה בנסיונם של ד"ר עומר גולדשטיין וד"ר מייקל הארדינג ובטיפול המסור של לייזה קרידה, איפשרה גם לנו להתגבר על הפחד ולשחרר אותה להמשך מסעה.

זה קרה בזכות התבונה והאומץ שלה, אבל גם בזכות משהו שכולכם היכרתם ואהבתם: התמימות, הישירות והיושרה של שרה. הגשר שהיא יצרה התייצב בתודעה שלנו ויישאר שם לתמיד כי היא בנתה אותו בדעה צלולה ובלב שלם, חפה לחלוטין מחישובים על מה שמישהו עלול לחשוב על בחירתה.

החפות הזו מפוזה היתה תמצית חייה האישיים והמקצועיים. אמא ידעה להפוך מפגש חטוף על כוס תה לשיחת נפש. היא עברה בקלות, ברכות, מפטפוטי חולין על עבודה ומשפחה, פוליטיקה וטלביזיה, לדיון עמוק ואמיתי על השאלות הגדולות שהעסיקו אותה בלי הרף: מה זה העולם ולשם מה נוצר? איך עובד המוח? מה היא התודעה? מאיפה באים הרגשות? ושאלת השאלות: איך יתנהל העולם הזה, המשפחה הזו, בלעדיה? והיא עשתה את המעברים הללו לא כדי למצוא חן ולא כדי לעשות חסד. היא עשתה אותם כי החוליה החסרה הזו שבין הגשמי למטאפיסי אכן היתה בנפשה.

היכולת לחבר את העולם היומיומי לספירות אחרות היתה גם תמצית המוסיקה שלה, כפסנתרנית וכמורה. אמא היתה מוסיקאית נפלאה, אבל לא סלבריטאית של מוסיקה. לגג העולם, היא היתה תמיד אומרת, לא הגעתי. אבל בעבודה קשה, בתשומת לב לפרטים, בחרדת קודש, בהתמדה ובדבקות היא השתמשה במוסיקה למשימת חייה: לקחת את עצמה, את תלמידיה ומאזיניה למסעות קסם בין ספירות שבהן, עם קצת מזל, הכל יכול לקרות.

כולנו יודעים שהמאמץ הזה לא תמיד מבטיח הצלחה. גם במוסיקה יש רגעים שבמקום לעבור זיכוך, הנפש דווקא מוסחת והתודעה מתפזרת. אבל כשנפגשים באנשים כמו אמא, שמוכנים תמיד לניסיון הבא של מרדף אחרי המוזות בשבילי התודעה – מתאהבים.

אמא, שבילתה 88 מ 95 שנות חייה בחיפה, היתה גם גשר להיסטוריה. היא נולדה בקייב לצלילי מטחי היריות האחרונים של מהפיכת אוקטובר. חוותה כילדה את הטלטלה הרעיונית – והגיאוגרפית – של גילוי הציונות בידי אביה והמעבר של משפחתה לארץ ב 1925. היא היתה חלק מבנית חברה חדשה, תרמה הרבה לחיי המוסיקה בעיר שצמחה במהירות, גם לפני וגם אחרי 1948. באמצעות אבא ותפקידיו הציבוריים היא מצאה עצמה גם חלק מבנית המדינה. היא ראתה מלחמות ומשברים, תקופות של תקווה והשראה, לצד תקופות כמו השנים האחרונות שעוררו בה דאגה נוקבת לעתיד.

אך גם אחרי כמעט מאה שנה, ואפילו שבאוצר המלים שלה נותרו תקועים עוד ביטויים בעברית ארכאית וביידיש שהצחיקו אותנו כל פעם מחדש, אמא סרבה לקפוא בזמן. היא לא התאימה לתפקיד האנדרטה, והתחמקה בקביעות מלהיות זו שקיומה בהווה מייצג תקופות מהעבר. הדינמיות שלה, החיות שהגדירה את קיומה והענין האובססיבי שלה בעתיד היו חזקים יותר.

ויסלאבה שימבורסקה כתבה:

מאום לא ניתן במתנה. הכל בהשאלה.

(…)

סידרו את הדבר כך

שהלב להחזרה

והכבד להחזרה

וכל אצבע בנפרד

מאוחר מדי להפר את תנאי החוזה.

החובות ייגבו ממני

ביחד עם העור

…

אינני יכולה להיזכר

היכן מתי ומדוע

הסכמתי לפתוח

עבורי חשבון זה.

את המחאה נגדו

אנו מכנים נשמה.

וזה הדבר היחיד

שאיננו כלול ברשימה.

עצוב להיפרד ממך אמא. אבל חגיגת חייך הארוכים והטובים, זכרון חיותך והאור שהפצת, והצורה שבה בחרת להיפרד מאיתנו כבר ניצבים בפתח – ערוכים להתגבר על הדמעות.

אחרי שהנכדים שרו לך בערב החג ערכנו כולנו קידוש ליד מיטתך. אהבת את זה, אמרת שאת אוהבת את זה, ואז ציווית לנו שני ציוויים:  ללכת לשולחן ולאכול, מה שעשינו בלי דיחוי. ולהישאר תמיד ביחד, כי זה הדבר הכי חשוב לך.

 נישאר.

יהיה זכרך ברוך.