דנה הלפרין, תלמידה,  בספר האורחים ב"בשבעה":

כרמל, דפנה, דני וקוקי,

אני יושבת פה על כסא הפסנתר שעליו ישבתי מגיל 15 ומחכה ששרה תיכנס. קשה לי לתפוס שהיא איננה משום שבעיני היא הייתה תמיד דמות לי גיל ותמיד חשבתי שהיא תלווה אותי כל חיי.

שרה הייתה מרגע שהכרתי אותה הרבה יותר מחמורה. היא הייתה חברת נפש שלי, ופסיכולוגית וכתף לבכות עליה. לפני שבוע וחצי הייתי בדרכי אליה כמו תמיד כשאני מגיעה לחיפה וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ביטלה לי ביקור. היא טענה שהיא קצת לא מרגישה טוב.

חשוב לי שתדעו כמה האישה המדהימה הזאת הייתה חלק בלתי נפרד מחיי, שאחראית לעיצוב אישיותי ולמי שאני היום. תמיד קיבלה אותי והכילה אותי ותמכה.

יש לי חור בלב אבל אני שמחה שהיה לי את המזל שהיא הייתה בחיי.

מאוד אשמח לשמור על קשר (שרה רצתה לעשות לכולכם סיור אצלי בעבודה במרכז לגלבי נחייה ואני יותר מאשמה).

תודה רבה על הכל,  דנה הלפרין   dana@igdc6.org

וכעבור שנה:  מאי 2014

"….רציתי מאוד לשמור על קשר איתכם כי אין יום שעובר שאני לא חושבת בו על שרה, שהייתה חוץ ממורה מדהימה שלימדה אותי על הכל, חברה כל כך טובה שלי. אני בוכה כשאני קוראת את המייל שלך כי עוד לא התרגלתי לעובדה שהיא לא פה. התמונה שלה תלויה לי מעל המיטה.

אני עוקבת אחר האתר שעשית והוא מדהים, אני מאזינה כל הזמן ליצירות ששרה ניגנה. ברור שאת יכולה להשתמש במה שכתבתי, אך זה נכתב בלהט הרגע ואני מקווה שזה סביר…

מאשה ואני בקשר מדי פעם למרות שכל פעם שאני מדברת איתה ישר זולגות הדמעות. שרה תמיד תמכה בי בכל החלטה מופרכת שעשיתי בחיי( והיו הרבה כאלה) והייתה בין היחידים שנתנו לי להרגיש שזה בסדר להיות קצת "מחוץ לקופסא".

מאשה הורוביץ (מימין ) ודנה הלפרין,