נילי:
קשה לנו למצוא מילים שיתארו אותך. את האנרגיות המיוחדות שלך, שלא נגמרו עד הנשימה האחרונה.
בלי להתאמץ, פשוט בלהיות את, משכת אלייך תמיד כל כך הרבה אנשים, לא משנה באיזה גיל או מאיפה, שהתאהבו בך, ברגע. עם הקסם שלך, החיוך, ההומור, התובנות, העניין שגילית בכל אחד ובכל דבר.  אומרת מה שאת חושבת בחן, בפשטות, כמו שאף אחד אחר בעולם לא יודע להגיד.. תמיד רוצה ללמוד עוד. לדעת עוד.

שירי:

נתת לכל אחד מאיתנו להרגיש שהוא הנכד הכי חשוב לך. תמיד ידעת לתת לכל אחד מאיתנו להרגיש שהוא יחיד נפלא ומוצלח. גרמת לנו לחייך חיוך מיוחד ששמור רק לך. עד הנשימה האחרונה שלך רצית לדעת מה כל ילד עושה, עם מי הוא יוצא ודרשת שנספר לך "דבר בדבר". מתעניינת באמת, מעומק הלב. חוקרת מה בליבנו,  מה התוכניות, איך עם החברים, איך בעבודה, מה עם המרצים בלימודים, ומה אנחנו רוצים לעשות הלאה. בלי לפספס אף תלמיד שלך, אף נכד, נין, בן דוד מעבר לים, שכן, רוקחות מבית המרקחת והרשימה לא נגמרת.

נילי:

אנחנו מודים לך על מי שהיית, ובעיקר על מי שהפכת אותנו להיות. מודים לך על הילדים שגידלת, על הנכדים שחינכת, על התלמידים שסחפת- הפכת את כולנו לאנשים טובים יותר. אנחנו מודים לך על שליווית אותנו כל כך הרבה שנים, זכות שמעטים זוכים לה. אנחנו מודים לך שעטפת את כולנו בחום ואהבה בלתי נגמרים וללא תנאים ועל כך שתמיד היית הדבק שאיחד את כולנו. גרמת לנו להבין מה זו משפחה.  אנחנו מודים לך על אינספור זיכרונות שבחיים לא נשכח:

שירי:
בבית ההבראה נשמנו את האוויר של שוויצריה. תמיד נראינו לך קצת פרייחישס. תמיד נראינו לך רזים, גם אם בדיוק עלינו חמישה קילו. תמיד רצית שנקרא יותר, שנתנדב יותר (או בכלל). העברית שלך – בואנה, נלכנה, תשבנה, הקשבנה. זוכרים איך היית עוטפת איתנו את כל הספרים והמחברות לפני ביה"ס. איך היינו יושבים שעות בחדר האוכל משחקים רמי, פוקר ואיך ניסית ניסיון כושל ללמד אותנו ברידג' תרבותי. זוכרים את שיחות הנפש העמוקות על פילוסופיות ברומו של עולם "איך הכול נוצר? מזה העולם? מאיפה באנו לפה?", על אהבה, פוליטיקה, מה יהיה עם המדינה. לעולם לא נשכח את המסורת ארוכת השנים של פגישות הנכדים, סופ"ש שכולנו חיכינו לו. כל אחד ישב וסיפר מה הוא עושה עכשיו, מה הוא לומד, מה התחביבים שלו, ואז בסטדי הופעה קצרה של כל אחד בקריאה, שירה, נגינה על גיטרה ופסנתר.

נילי:

עכשיו שהלכת, זו סיומה של תקופה. השארת לנו חור עצום בלב, שנשבר לנו. למזלנו, את החלל הזה אנחנו יכולים למלא רק בזיכרונות המתוקים ביותר. מהרגע שנולדנו ופקחנו את עינינו, חלקנו את חיינו אתך.  את טבועה בנו בכל רמ"ח אברינו. החיים שלנו שזורים יחד, ארוגים. תמיד אמרת שלא תוכלי לדמיין איך לא תדעי מה קורה עם כל אחד מאתנו. אנחנו יכולים להגיד לך שגם לנו קשה מאוד לדמיין איך לא נוכל לשתף אותך, ליהנות ממך יותר, לחלוק אתך סודות, להתייעץ, לדברי על נבכי הלב. היית מקום בטוח, על הכרמל, ביפה נוף 19, עולם ומלואו, הבית של כולנו.

 אם היית שומעת אותנו מדברים ככה עכשיו, בהינף יד כבר היית צועקת עלינו- "אני? השתגעתם? מה פתאום.. מי אני בכלל.." אז לצערנו, את כבר לא פה להשתיק אותנו, אז מותר לנו להודות ולהעריץ אותך כמה שרק נרצה.

שירי:

את החג השני של הפסח הזה אף אחד לא ישכח. עד יומך האחרון ציווית אותנו להישאר ביחד וכמה זה חשוב. פרידה כל כך מיוחדת לאישה כל כך מיוחדת. לא סתם זכית לטקס פרידה מכובד ומלכותי. כמו שאת אוהבת, היינו כל המשפחה ביחד. ולא כי ביקשת, אלא כי כל אחד מאיתנו פשוט באמת רצה להיות שם. רצה את הליטוף האחרון, הנשיקה האחרונה, הצחוק האחרון, להספיק לעדכן אותך על חייו, התמונה האחרונה, להרגיש אותך מנגנת בעדינות על הידיים שלנו ולשיר לך את השיר האחרון. ארבעה ימים של העלאת זיכרונות, וצחוקים רווים בכאב ועצב. 20  אנשים בחדר שלך, עושים קידוש לחג השני ובאמת מתפללים. לאחר מכן נשאת את שירת הברבור שלך, הצוואה שלך שנשאר כולנו יחד, נהיה אנשים טובים, לעולם ואחד לשני. העברת את המסר והלכת לדרכך.

נילי:

המנגינה שלך ואת ישארו חלק מאיתנו לנצח. תודה לך סבתא שהיית את. הגדולה מכולן. מופלאה. נהדרת. בדיוק כך. בדיוק את.